עַד כְּלוֹת / נעמי מנדלבאום

וְאִם הָיוּ זְרוֹעוֹת לַכֹּתֶל
הָיִיתִי נִצְמֶדֶת לְרָחְבּוֹ
לְהִסָּגֵר בְּגֹב תּוּגָתִי
לְהִטָּמַע בֵּין נִדְבָּכָיו,
בֵּין דּוֹרֵי נְהִי. 

הָיִיתִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ בִּיחֵפוּת, לָמָּה?
לָמָּה?
לָמָּה?
וְאַתָּה לֹא מֵשִׁיב.

אֲנִי רוֹצָה לִבְכּוֹת בְּקוֹל. עַד כְּלוֹת.
עַד כְּלוֹת הַתְּפִלּוֹת.

לֹא יִפְחָה עֲצוּרָה
מְאַוְשֶׁשֶׁת
לַחָה.

לֹא.
שֶׁתֵּעָצֵר הַנְּשִׁימָה, וְלֹא יִהְיֶה שָׁם אִישׁ
לְהַגִּישׁ
גְּמִיעָה שֶׁל מַיִם.

בְּכִי כָּבֵד וּמְכַעֵר פָּנַי.
מְעַוֵּת.
מְכַוֵּץ.
מַאֲדִים.
כְּמוֹ לֹא בָּכִיתִי שָׁנִים.
שֶׁכָּל הַגּוּף יְטֻלְטַל.

וְאוּלַי אָז יִהְיֶה?